בית"ר ירושלים

מתוך איןציקלופדיה

אזהרה: קומוניסטים!

דף זה עלול להיות תחת שליטה של ה-KGB ו/או ולדימיר פוטין, ולדימיר לנין, קארל מארקס, יוסי סטלין.

בית"ר ירושלים - קבוצת 11 חוליגנים שרודפים אחרי כדור, שבראשה עומד המליונר סר ארקדי גאיידמק.

[עריכה] היסטוריה

קבוצת בית"ר ירושלים הוקמה מיד לאחר המרד הגדול. בתום המרד, לאחר נפילת העיר בית"ר, יצאו רבים מהלוחמים לחו"ל, לנקות את הראש, וראשי הקהילה חששו לאבד אחיזה באיזור הרי יהודה. הוחלט להקים קבוצת כדורגל, שתשמר את הנוכחות היהודית באיזור, עד שהעם יתפנה מעיסוקיו בגולה, ויחזור ארצה. הרעיון לבחור דווקא בקבוצת כדורגל, נבע בעיקר מתקנות פיפ"א, המאפשרות שישה זרים (בניגוד לכדורסל שם מותר רק 3), וכך אפשר להחזיק צוות יהודי מצומצם יותר.

[עריכה] אוהדי הקבוצה

מאחר והקריאה "יאללה בית"ר" מאפיינת את האיזור עוד מימי השלטון היבוסי, היה ברור לצוות ההקמה, כי הקבוצה תיקרא בית"ר. במקור נקראה הקבוצה בית"ר איליה קפיטולינה, כדי לא לעצבן את הרומאים. הרעיון נפסל כשהתקבלה הצעת המחיר מהבחור שמדפיס חולצות (עשר שקל לאות). בשל התקציב המצומצם, חיפשו המקימים שם קצר, והגו את הרעיון- בית"ר ים. לשם, בזמנו, לא היה כל קשר בכלל לירושלים.

כעבור מספר שנים, כשהקבוצה קיבלה את הפיצויים מהשלטון הרומי על פינוי המגרש (שיחקה איפה שהיה בית המקדש הישן, אבל הרומאים פינו אותה ובנו שם תחנה מרכזית), הקבוצה הוסיפה לשמה - בין הי' לם', ונקראה בית"ר י-ם. כתיב זה מקובל עד היום ברוב מדורי הספורט בארץ.

אוהדיה של הקבוצה ידועים בכינויהם האוניברסלי "הקופים" והם מזוהים עם אידיאלים פאשיסטים אף כי אינם מכירים את מוסוליני ואת עיקרי האידיאולוגיה כלל וכלל. אידיאולוגיה זו התפשטה בקרב אוהדיה לאחר הקרב עם הרומאים בתל יודפת, בו נאלצו תושבי העיר לנטוש את העיר, לחפש עיר מקלט ולמצוא משמעות לחיים. בדרכם לירושלים, עברו הפליטים בשדה חמניות וקצרו את גרעיניו לצידה לדרך וכך עד היום, פיצוח הגרעינים השחורים הוא סופרלאטיב מובהק השייך לאוהדי בית"ר. בתחילת המאה ה-20, חופרים ארכיאולוגיים מצאו כלי חרס עתיק חרוט בניבי לשון המבטאים את הרעיון הפאשיסטי שהתפשט בקרב אוהדיה, מהמפורסמים שבהם - "כוס עמק ערס", "אינעל דינאק", "כוס אוחתוק".

אחד מאוהדיה המפורסמים - דוד עארק, ניסה לחבר שירים לאורך חייו תוך כדי שימוש בניבי הלשון אך הוא נכשל ובשנים האחרונות נכנס לדיכאון עמוק. אוהד מפורסם אחר בשם דוד אפוטה, כן הצליח לממש את כישרונו והוא היה מתהדר ברחובות ירושלים בזכות גלגוליו על משטחי האספלט ביציעים, לכבודו כתב דוד עארק את שירו היחיד "הולה". בשנת 2003 נפטר דוד אפוטה לאחר שהתגלגל ממורדות הר גילה ונדרס ע"י סמיטריילר שהובילה חזיזים ממחנה הפליטים בלאטה שבשכם לפנחס, מוכר הנפצים המפורסם משוק מחנה יהודה. במותו, השאיר אפוטה כאב רב בליבם של האוהדים, בייחוד לאור העובדה כי הוא היה היחיד מביניהם שהצליח לממש את כשרונו ולהתפרסם בשכונת קטמונים הירושלמית. כשנה לאחר מותו, ניסו לפרוץ אוהדי בית"ר את גדרות אצטדיון טדי כאות מחאה על כך כי פריטיו ההיסטוריים של אפוטה לא התקבלו ע"י מוזיאון ישראל, חלקם נפצעו וישנם כמה אשר חוו "הארה רוחנית" במצב של מוות קליני בזמן שמוחם נשטף בשמיעת דיסקים של הרב עובדיה יוסף והם מאמינים כיום כי דוד גרעפס הוא המשיח.

אוהדי בית"ר ירושלים מתחלקים לשתי קבוצות. מופרעים ורגועים. הרגועים זורקים חזיז או שניים למגרש בכֹל משחק. המופרעים זורקים פצצת אטום למגרש. האוהד הממוצע ימצאה שתוי בזמן קניית חזיזים בחצי מכיר מהבר/חזיזייה הקרובה - בכל יום שני, חמישי, שישי, שבת, ראשון, שלישי ורביעי. אוהדי בית"ר אפילו המציאו את היום השמיני כדי שיוכלו לבלות בחזיזייה/בר הקרוב כל ~~השבוע~~ השמונבוע.